הפינה הספרותית

על דחייה חברתית בספרות ילדים וב"הסיפור שאינו נגמר"

28 יולי, 2020

מיכאל אנדה כתב ספר נפלא "הסיפור שאינו נגמר" שיכול לפנות ללבם של קוראים רבים מסוגים שונים, אבל את תשומת לבם של ילדים קוראים הוא לוכד ממש מהרגע הראשון, ועוד יותר מכך את תשומת לבם של ילדים קוראים שחשים בודדים או דחויים חברתית, ולו במקצת.

ספרי ילדים רבים עוסקים בדחייה חברתית. לעתים זוהי דחייה על רקע שוני: בישראל ישנם ספרים רבים העוסקים בדחייה חברתית כלפי עולים חדשים (למשל, “אלכס כבר לא עולה חדש” של גלילה רון פדר עמית, “המצחיקה עם העגילים” של יעל רוזמן); “פלא” של ר”ג פלאסיו, שכבש בסערה את ראש טבלאות רבי המכר בשנים האחרונות, עסק בשוני חיצוני; “אני אתגבר” של דבורה עומר עסק בין השאר בקשיי ההשתלבות של ילדה בעלת מוגבלות פיזית.

לעומתם, ישנם ספרים העוסקים בשוני חמקמק יותר, פחות ניתן לזיהוי ולהגדרה, כמו “ילדת כוכבים” של ג’רי ספינלי שבמרכזו דחייה חברתית של ילדה שהשוני שלה מתבטא בהיותה אינדיבידואליסטית המסרבת להיכנע למוסכמות החברה, ולא שוני חיצוני. כמוהו גם “ילדת הגבעות” של אלואיז מקגרו, ספר פנטזיה המהווה אלגוריה לדחייה חברתית בשל שוני שלאו דווקא ניתן להגדרה.

המשותף לרוב הספרים האלו הוא העמדת החברה על דוכן הנאשמים: החברה אינה יודעת להכיל את השונה, בין אם השוני הוא חיצוני או פנימי, מולד או נרכש, ועל החברה להשתנות וללמוד לקבל את כולם. זהו ללא ספק מסר חשוב וראוי, ובכל זאת עולה התהייה: האם התביעה היחידה צריכה להיות מופנית כלפי החברה? האם אין מקום לבחון את הדחייה מהכיוון ההפוך, מכיוונו של הילד הדחוי? אין הכוונה כאן להאשמת הקרבן, חלילה. ישנם מאפיינים ייחודיים שאי אפשר או לא רצוי לשנותם לשם התקבלות חברתית, אך האם אין מצבים בהם הילד הדחוי עצמו יכול ליצור שינוי בעצמו ולשנות את מצבו?

מעבר לקריאת המשך הכתבה, לחצו על הקישור המצורף.

https://ha-pinkas.co.il/%d7%94%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%90%d7%9c-%d7%a2%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%99/?fbclid=IwAR35teRVqtgeGm58zU4HPj6QnYrDG4eVtdaBuztEckoYMTDrKXwS2fDCvv8

hasipur_front_cover_2_.jpg