הפינה הספרותית

למה אנחנו כל כך אוהבים דובים?

15 ספטמבר, 2020

פו הדוב, באלוּ, פדינגטון, דובוני אכפת-לי וגם דובי לא-לא הישראל הם רק חלק מרשימה ארוכה של דובים ספרותיים אהובים. איך הפך הדוב, בעל חיים מאיים ומסוכן במציאות, לדובון חביב, שקוראים גדולים כקטנים לא יכולים לשבוע מדמותו?

ירידת הטמפרטורות, שמביאה את הדובים לסור אל שנת החורף שלהם, היא הזדמנות מצוינת לברר כיצד הפכה חיה מאיימת ומסוכנת במציאות לדמות ספרותית חביבה על קוראים צעירים (והוריהם) ובאופן כללי לכוכבת ילדים בלתי מעורערת.
דובים היו אהובים על ילדים והוריהם בספרות כבר מהמאה ה-19. מי לא מכיר את אבא דוב, אמא דובה והדובון הקטון מסיפור האגדה המפורסם "זהבה ושלושת הדובים"? האגדה פורסמה לראשונה ב-1837 בקובץ סיפורים בשם "הדוקטור" של המשורר האנגלי רוברט סאותי (Robert Southey), על פי המתואר בספר "ילדים גדולים" מאת יהודה אטלס (הוצאת ידיעות אחרונות). היא מבוססת על סיפור עממי ישן, ששמע סאותי מדודו.
האגדה ידידותית לכל הגילאים, שכן היא נטולת נבלים מפחידים והדובון הקטן, כוכב המעשיה והדייסה החמימה, הופך את הסיפור לעוד יותר מתאים לקטנטנים. לא בכדי היא הפכה ללהיט וזכתה לשלל גרסאות. הסופר רואלד דאל, למשל, העניק לאגדה גרסה ביקורתית בקובץ הסיפורים "חרוזים נלוזים", שם מתוארת זהבה (בחרוזים כמובן) כילדה פולשנית וחצופה.

לקריאת המשך הכתבה, לחצו על הקישור המצורף. 

https://www.haaretz.co.il/amp/family/adizelichov/BLOG-1.6741541?fbclid=IwAR2U_ift6HRG0Sa52Y72AhM4zzH4h1KtOGOeQfuENX9tkJjPmYnZFv96TUM