את כל הילדים בעולם

את כל הילדים בעולם - טל ניצן

לומר עליו שהוא מכמיר לב ומרטיט את הנפש יעשה לו עוול, ולא כי לא מגיע לו, אלא כי מגיע לו יותר. וחוץ מזה, יש משהו בביטויים הנדושים האלה, שהפכו אותם, על לא עוול בכפם, לקלישאות שחוקות. אז אני אשתמש בביטוי אחר, מקסים, שאהוב עלי במיוחד: "סיפור אנושי קטן שכתוב בכישרון גדול" הוא ביטוי שכמו נולד ממש עבור הספר הזה, ואולי הייתי מגדיל לעשות ומשנה את המילה "גדול" ל- "ענק". 

הסיפור הוא באמת קטן וצנוע, סיפורן של ארבע נפשות בודדות בכרך הישראלי הסואן, הקר והמנוכר. אלי - אם חד הורית לילד בן ארבע, נועם – הילד, אלכס - מורה בודד שמתגורר בבניין החדש שאלי עברה לגור בו, וסיוון – תלמידתו הדחויה חברתית. ויש גם חתולה. חתולה מקסימה בשם שרה, ספק חתולת רחוב ספק חתולת בית, שאלכס מאמץ אל חיקו. היא באה לביתו, שוכנת ונפקדת חליפות, והתיאורים שלה ושל מערכת היחסים החמה שאלכס הבודד מפתח עמה כבשו אותי לחלוטין. יום אחד היא מסתלקת לה לכמה ימים ארוכים, והתיאור של הגעגועים של אלכס אליה העבירו בי צמרמורת של הזדהות. שרה הזכירה לי חתולת רחוב שאימצתי בילדותי, וכאשר היא נעלמה יום אחד חשתי, בדומה לאלכס, שברון לב של ממש. כאשר היא שבה אחרי כמה ימים טובים וארוכים, הייתי פשוט מאושר, ותחושת רוממות הרוח הזו באה לידי ביטוי גם בספר, כששובה של שרה מרטיט (אאוץ'...) את לבו של אלכס. 

עלילותיהן של הדמויות הראשיות, האנושיות כל כך, בסביבתן העירונית הקרה והמנוכרת, משולבות בסוגיה פילוסופית שאלכס, המורה לפילוסופיה, מציג במפורש בספר, מפיו של אלבר קאמי: החיים קשים ולא ניתנים להסבר, הם מתחילים ונגמרים שלא מרצוננו, אין בהם טעם ואין משמעות להתרוצצות היום יומית שהם כופים עלינו, אנחנו מרגישים זרים ואפסיים בתוכם. הביטויים של התאוריה הזו בספר מקוריים, הם כתובים בצורה פיוטית והם מרגשים מאוד. מצאו חן בעיניי במיוחד תיאורי השיחות בין אלי לבין הפסיכולוג הווירטואלי שלה באינטרנט והאופן שבו פסיכולוגיית האינסטנט הזו מועמדת באור מגוחך. גם תיאורי הצ'טים של אלי בחדרים וירטואליים זימתיים וחיפושה אחר חום וקרבה במחוזות אפלים של סקס מזדמן נגעו ללבי. יותר מכל נגעה ללבי דמותו הכובשת, התמימה כל כך, האנושית והחמה, של נועם בן הארבע. אני חושב שאין דבר קשה יותר מאשר לקחת דמות של ילד או של חתול, שתי ישויות חמודות מעצם הווייתן, ולהעמידן באור חף מכל קיטשיות. גם נועם וגם שרה עוברים את המבחן הקשה הזה ללא דופי.

ויש גם פואנטה בסוף, הפתעה גדולה בנוגע לזהותה של אחת הדמויות ולקשר בינה לבין דמות אחרת בספר. הצליחה להפתיע הפואנטה ולהשתלב יפה בעלילת הרומן. 

בעמוד 183 למטה, בכיתי. וזה לא קרה לי הרבה זמן. ממליץ על הספר בחום רב. 

דן יוספן