מספר אישי 7.10.23 : מלחמת עזה דרך עיניו של קצין בקומנדו הישראלי

תקציר:
”בעוד דקה יפוצצו את כל שכונת שייח’ זאיד. המח”ט אומר בקשר כמה מילים לזכר הנופלים. כל הבניין שלנו רועד, כאילו מישהו מנער אותו. תוך דקות השמיים נצבעים באפר ואבק. ריח של פיח מחליף את ריח החורף. גשם עז מתחיל לרדת. אני אומר לעצמי, צריך המון גשם כדי לשטוף את הרוע שקיים פה. לא בטוח שיש מספיק גשם בעולם כדי לנקות את האדמה הזו” בבוקר ה־7 באוקטובר התעורר אלקנה כהן בבית של קרובי משפחתו. כמה שעות מאוחר יותר הוא כבר עמד במסדר, ערוך ליציאה בבסיס יחידה מובחרת, מוכן לקרב. החל בכיבוש בית הספר בבית חאנון, דרך פיצוץ פירים בבית לאהיא ועד חשיפת מודיעין מדהים בג’באליה – שלושת החודשים הבאים הבהירו לו ולחבריו מעל לכל ספק: מדובר במלחמת קיום שבה ישראל חייבת לנצח. במחברות שמצא על רצפת מרכול נטוש בעזה, החל כהן לכתוב יומן. בגילוי לב תיעד מדי יום ביומו את מראות המלחמה. בכתיבה כנה, מדויקת וקולחת, בגוף ראשון, מגיש כהן את התחושה ואת סיפורה של המלחמה מעיני הגיבורים שעושים אותה: האבק, הזיעה, האחווה, הגעגוע, והריח הנורא של המלחמה והמוות. כתיבתו של כהן אינה פוסחת על היחסים עם החברים לנשק, על המעצרים ההמוניים של המחבלים, על בתיהם של אנשי חמאס, על סיפורם של החברים שנפלו ועל התקווה הנואשת להחזיר את החטופים הביתה בשלום. בכל אלו נשזרת שגרת המלחמה של צוות מילואים מיומן: שמירות ומארבים, מיקוש ותספוק, ריבים ושיחות נפש שיכולים להתקיים רק כשהכול מסביב בוער. מספר אישי 7.10.23 הוא סיפורו של קצין אחד, אך גם סיפורו של דור לוחמים שלם. דור שיצא לדרך בלי להסס, כשהסכנה ברורה לו, אך המטרה ברורה עוד יותר. דור שידע את תחושת השליחות ואת הפחד, את הדריכות ואת העייפות, את הגעגועים הביתה ואת הנחישות לחזור בכל זאת, פעם אחר פעם, לשדה הקרב. ● מדוע גילה העצור מג’באליה לחיילי צה”ל על מיליוני השקלים במזומן שהחביא בביתו? ● מה נמצא במצלמות הגו־פרו של פעילי חמאס? ● למה חטף המחבר בחילה בכל פעם שאכל בשר? ● כיצד נהגו החיילים כשהמחבל שחיכו לו עלה לגג הבניין עם תינוק בידיו? אלקנה (קוּנוֹ) כהן הוא קצין קומנדו במיל’, מאמן כושר לנוער ולילדים ומרצה על שירות משמעותי בצה”ל. נשוי לשירן ומתגורר ברעננה. -- מהכריכה האחורית

עותקים