המלצות הצוות

המבשר

המבשר - קארין פוסום 

 
kar  המבשר
 
היופי בחיים טמון בפרטים הקטנים. הבעיה היא שגם הזוועות והפורענויות טמונות בהם. 

יוני בסקוב הוא נכד מסור מאין כמוהו. הוא נוהג לבקר לעתים תכופות את סבו הערירי, והוא מטפל בו באהבה ובמסירות. יוני בסקוב גם אוהב בעלי חיים. היה לו עכבר קטן, אותו הוא אהב בכל מאודו. כשאמו החד הורית, האלכוהוליסטית והמזניחה זרקה את העכבר, יוני חפר לו קבר. לאחר מכן הוא קנה במקומו אוגר וטיפל גם בו באהבה גדולה. אח, איזו תמונה פסטורלית של נער רגיש, אמפתי וטוב לב. אבל מה? שלא תטעו, יוני יקירנו ממש לא פראייר. כי אם בדרכו לטפל בסבו האהוב הנכד הרחום נתקל בילדה קטנה שמעצבנת אותו, הוא מתנפל עליה עם אולר שלוף וגוזר את צמתה. מה, לא מגיע לה? היא הרי קראה לו "פרצוף תחת", הג'ינג'ית המטומטמת הזו, ועוד הגדילה לעשות, המנוולת, וחרצה לו לשון. שתגיד תודה שהוא השתמש באולר כדי לחתוך ולא כדי לנעוץ. ואמו, זו שמזניחה אותו, ששוקעת בטיפה המרה, שמדברת אליו בגסות ועוד מוסיפה חטא על כל הפשעים הנתעבים הללו שעה שהיא מחממת לו פיצה מוכנה במקום לבשל לו אוכל ביתי, מה, לא מגיע לה איזה עונש קטן? אז יוני בעל חוש הצדק המפותח שופך למרק שלה רעל עכברים. ככה, בקטנה. ממש לא רציני. 

אבל יוני הוא לא רק בחור טוב לב, אנושי ורגיש לתיקון עוולות. יש לו גם חוש הומור משובח, חינני ומקורי. הוא שופך דם על תינוקת שהושארה לבדה בעגלה וחוזה בהוריה המבועתים שסבורים שילדתם מדממת למוות. הוא מתחזה לרופא ומודיע לבית הלוויות הודעת שווא על מותו של חולה במחלת ניוון שרירים קשה, ולאחר מכן הוא צופה ברכב הלוויות שמגיע לקחת את המת החי, לתדהמתה של אשתו שממררת בבכי. ולסיום סיומת הוא מפרסם בעיתון מודעת אבל על אישה שכלל לא מתה, ועוד בעיתון שהיא מנויה עליו, כדי שלא תפספס את הידיעה על מותה. צחוקים, הלא כן? או אם תרצו, מעשי קונדס שובבים ומתיחות בלתי מזיקות, כפי שיוני עצמו מגדיר אותם. רק מצלמה נסתרת חסרה לנו. 

הספר המדהים הזה לוקח אותנו למסע בנבכי המחוזות האפלים ביותר של נפש האדם, הישר אל תמצית מזוקקת של האכזריות האנושית, אל הרוע הנקי, הזך והצרוף, אל הזוועות והפורענויות שמסתתרות בפרטים הקטנים של החיים, עמוק מאחורי החזות המהוגנת של הבריות. הרומן מעלה את השאלה עד כמה תעלולים של נער מתבגר הם בבחינת מעשי קונדס סרי טעם, נבזיים באופיים אך נטולי נזק של ממש, ומתי הם עוברים את הגבול הדק והשברירי הזה והופכים להיות פשעים אמתיים. האם יש נסיבות מקלות, כמו הנסיבות המשפחתיות של יוני, שכוללות, בין השאר, עוני, הזנחה פושעת ואם חד הורית ואלכוהוליסטית שיחסה אליו נע בין התנכרות במקרה הטוב לשידול לגנוב כסף מסבא שלו, אביה מולידה, במקרה הפחות טוב. וכיצד יש לקבל את תגובת הקורבנות, שעלולים, בסערת הנפש בה הם נתונים, להיכנע ליצריהם החייתיים והבסיסיים ביותר, לזעם, לאימה, לכעס העולה על גדותיו ומשתלט על צלילות מחשבתם. מתוך מונולוג מפיו של סייאר, הבלש החוקר, שמובא בפני פרנק, כלבו האהוב: "אילו יצאנו לטיול ומשהו היה קורה ואף אחד לא היה מוצא אותנו והייתי חוטף התקף לב. במקרה כזה היית אוכל אותי. היית קורע את בשרי מעל העצמות. כי זה הטבע שלך, ואתה פועל על פי אינסטינקטים של הישרדות. גם אנחנו, בני האדם, עושים את זה. זאת הגדולה שלנו, שאנו נאחזים בחיים. אבל יש מחיר." 

הרומן מצמרר בעיניי. הוא מבעית ומהפנט כאחד, ועיקר כוחו נעוץ בעובדה שהוא מצליח למתוח, לרתק ולצמרר בלי להרבות בתיאורי זוועות גרפיים. כשם שסרט טוב יצליח להעביר לצופים את תחושת התשוקה בין הגיבורים בלי להפשיטם ולגלוש בכך לארוטיקה זולה, כך הרומן הזה מיטיב להעביר לקוראים את הרוע, את האכזריות ואת האימה, בלי להרבות בתיאורי נהרות של דם, גופות מרוטשות, גרונות שסופים וראשים ערופים. ובזה גדולתו. 

 
דן יוספן