חיים קטנים

בגב הספר מצוטט אחד המבקרים כמי שקרא אותו על שפת הים. זה הספר האחרון שהייתי ממליץ לכם לקחת לים. אם כבר, הספר הזה ייקח אתכם ישר לים. ים של דמעות. ואם המילים הללו מעלות לנגד עיניכם תמונה של ספר היסטרי שמתאר אומללות אנושית בצורה אמוציונאלית ומלאת פאתוס, כנראה שההגדרה שלי, היא זו שסובלת מהמגרעות האלה ומתבכיינת... ובכל זאת הדמעות זולגות מעצמן.

קל מאוד לקחת גיבור ספרותי ולהפוך אותו לסוג של איוב. החיים מספקים לנו אבני בניין לכך, ובשפע. קח דמות ספרותית, תמיט ותמית. תמיט עליה התעללויות ופורענויות שהדעת לא יכולה לקלוט ובסוף גם תמית אותה. קלי קלות. מה שכן קשה זה לבנות סיפור חיים קשה כל כך בלי להפוך אותו למלודרמה זולה, לספר אותו בצורה קולחת מחד אך עמוקה מאידך, לרתק את הקורא ולרגש אותו, וכל זאת בספר שמשתרע על פני למעלה מ- 600 עמודים.

החיים מלאים פורענויות. יש את אלו שנוחתות עלינו ללא נגיעה אנושית (מחלות קשות, לדוגמה), יש פורענויות שנגרמות על ידי אדם אך הן אינן נעשות במזיד (למשל, תאונות דרכים) ויש את הסוג הגרוע ביותר, זה שהוא כל כולו עשיית רע לאדם אחר, במודע ומתוך כוונה תחילה (התעללות מינית ונפשית, לדוגמה). רוע לשם רוע. נמצא כאן תיאור קיצוני של רוע אנושי (בלתי אנושי בעליל...) ותיאור של הסבל (בלתי נסבל בעליל...) שנגרם בעטיו, פיזי ונפשי כאחד. ויש גם רגעים של טוב לב, של רעות ושל אחווה בין חברים. ביד אחת הסופרת מצליפה בקורא עם שוט וביד השנייה היא מורחת על פצעיו הפתוחים קצת פולידין. כאילו שזה יעזור.

רבות דובר ונכתב על אנשים שעברו התעללות קשה בילדותם והפכו ברבות הימים להיות בעצמם מתעללים. הספר מאיר את הנושא באור חדש ובוחן את השלכותיו ההרסניות. זה שהתעללו בו לא הפך בעצמו למתעלל, אלא למתעלל בעצמו – במובן של בגופו ובנפשו שלו עצמו. יחי ההבדל הקטן. ולמה בעצם, ג'וד? הרי מי כמוך יודע שהחיים רצופים פורעניות איומות שאין לנו שליטה עליהם, אז למה להוסיף עליהם ולגרום לך עצמך סבל פיזי ונפשי בצורה הרסנית כל כך? שרדת זוועות עולם, השתקמת, פיתחת קריירה מפוארת ורבת הישגים כעורך דין, בורכת ברֵעִים (שאין להם אח ורע...) ובבן זוג תומך. למה לך להרוס הכול? אל תהיה תמים, הוא בטח היה משיב לי. הרי אי אפשר באמת להחלים מהתופת ההיא. הכול אחיזת עיניים. והחיים, שכביכול שבו למסלולם התקין, חיים רבי הישגים, רצופים הצלחה אישית, מקצועית וכלכלית, חיים גדולים, יעני, הם מה זה קטנים. חיים זעירים. ובמילות הספר: "אקסיומת השיוויון אומרת ש-X תמיד יהיה שווה ל-X. בחלקיק השנייה שבו הוא מוצא את עצמו תלוי באוויר, בין שכרון החושים של המעוף ובין הציפייה לנחיתה, הוא יודע שלא חשוב מה הוא עושה או כמה שנים הוא כבר רחוק מהמנזר, מהאח לוק, ביסודו של דבר הוא אותו אדם, אדם שמעורר גועל, אדם שנועד להישנא. X=X" (עמוד 305). האם חיים פצפונים כאלה בכל זאת יכולים להיות בעלי ערך? האם יכולים להיות לחיים האלה משמעות? ושוב ניתֵּן לגיבור עצמו להשיב, מתוך הספר עצמו: "זה תמיד נראה לו סוג מפואר של בעיה, זכות יתר, לחשוב אם לחיים יש משמעות או לא. הוא לא חשב שלחייו שלו יש. ואף שלא הוטרד בשאלה אם חייו בעלי ערך, בכל זאת תהה למה הוא בכלל ממשיך לחיות. כל כך הרבה אנשים חיים באומללות שהוא לא מסוגל לרדת לעומקה, עם חסכים ומחלות חמורים להחריד. ובכל זאת הם ממשיכים עוד ועוד. וכך, אולי ההחלטה להמשיך לחיות היא כלל לא בחירה, אלא פשוט הוצאה לפועל של ציווי אבולוציוני? ובכל זאת, היצר הזה לא חסין לטעות. הוא התגבר עליו פעם אחת. אבל מה קרה לו אחר כך? הוא נחלש? הוא נעשה גמיש יותר? האם חייו הם בכלל שלו, בשביל לבחור אם לחיות עוד?" (עמוד 609). בהמשך נקבל תשובה חדה יותר, פוצעת, מפורשת: "החיים שלו, הדבר היחיד שהוא שלו, לא בבעלותו. הם בבעלותו של הרולד, שרוצה להשאיר אותו בחיים, בבעלות הדמונים שנאבקים ומטפסים בתוך הגוף שלו. בשביל מה החיים? הוא שואל את עצמו. בשביל מה החיים שלי?" (עמוד 617). אני לא מוותר. ממש כמו אביו המאמץ, אני רוצה שהגיבור הספרותי המקסים הזה יישאר בחיים. ושייהנה מהם. זה מוביל אותנו לשאלה אחרת שבאה לידי ביטוי כאן. עד כמה רחוק אנו רשאים ללכת מבחינה מוסרית כדי להשאיר בחיים בכוח, בכפייה, אדם יקר לנו שלא חפץ בחייו? גם כאן ינגיהארה כותבת בצורה פוצעת באמיתותה: "אתה, המשדל, בהכרח נע למחוזות הרמייה העצמית, כי אתה רואה שזה עולה להם במחיר, שעצם פעולת הקיום מרוקנת אותם. ואז אתה צריך להגיד לעצמך: לתת לו לעשות מה שהוא רוצה זה מעשה נתעב ביחס לחוקי הטבע, לחוקי האהבה. אתה מסתער על הרגעים המאושרים, אתה מניף אותם כהוכחה – בשביל זה שווה לחיות, אעפ"י ששום רגע לא יכול לפצות על כל הרגעים האחרים, על רוב הרגעים. האם מתפקידי לתת לו רשות להסתלק? זה מתועב. אני לא יכול" (עמוד 629).

אעפ"י שהספר יפהפה, לא הייתי ממליץ עליו לקוראים שמחפשים עלילה קצבית. אירוע רודף אירוע לא תמצאו פה, בעיקר לא בשליש הראשון של הרומן, אשר עוסק יותר בהווי חיים. ועם זאת, גם ברגעים בהם העלילה מתקדמת בקצב אטי מדי וגם כאשר יש ירידה לפרטי פרטים של התרחשויות, הרי שהדבר נעשה בכזה כישרון כתיבה, באופן שלא גורע מהנאת הקריאה. דורש סבלנות – בהחלט כן, מעיק ומכביד – ממש לא. במובן הזה הספר מזכיר לי את "התיקונים" של פראנזן, שאף אותו אהבתי מאוד. גם קוראים שרגישים לתיאור של סבל אנושי קשה עלולים להירתע. די לי בשק צרותיי שלי, יאמרו, והוא כבד מנשוא. למה לי לקרוא על צרותיהם של אחרים? ובכן, לאחר קריאת הספר תיווכחו לדעת שהשק שלכם איננו אלא שקית ניילון מצ'וקמקת מהסוג שמשלמים עליו עשר אגורות בסופרמרקט, לעומת השק שמתואר בספר, שק מלט שגם סוור גברתן מהנמל יתקשה להרימו... אם תרצו, מעין קתרזיס.

דבר פצפון שמעט צרם לי בספר (ספוילר: זה הולך להיות מאוד קטנוני מצדי) הוא ריבוי סוגריים, כשמשפטים שלמים מכונסים לתוכם (בעמוד 420, לדוגמה, חצי עמוד מובא בתוך סוגריים. למה? מדובר במשפטים יפים וחשובים שהיו יכולים לעמוד ברשות עצמם. חוץ מזה, זה מאוד מעצבן ופוגע ברצף הקריאה, כפי שאתם בוודאי נוכחים לדעת עכשיו...). ואם אהיה אפילו עוד יותר קטנוני, אומר שלעתים הנקודה בסוף הסוגריים מופיעה בתוכם ולעתים מחוץ להם. קטנוני בטירוף אבל צורם לעין ולא אמור לקרות בהוצאה מכובדת כמו "מחברות לספרות" מבית זמורה ביתן.

אבל אלו זוטות חסרות חשיבות. בשורה התחתונה, מדובר ביצירת מופת ספרותית. אילו הייתי צריך לסכם את 638 עמודיו הנפלאים במשפט אחד, הייתי אומר שהוא מיטיב לתאר את היכולת האנושית המדהימה שלנו לקום מתוך הריסות חיינו, ואת היכולת המדהימה של החיים לקבור אותנו תחתיהן בחזרה. לנצח.

מי אמר איוב ולא קיבל?