חשבתי על זה הרבה

חשבתי על זה הרבה - טלי וישנה

לכל אדם יש שתי משפחות, גורסת האמרה החביבה, המשפחה שהוא נולד לתוכה והמשפחה שהוא בוחר להקים לעצמו. האמרה הזו תמיד עוררה בי תהיות בסוגיות הנוגעות לשרירותיות, מקריות, גורל ובחירה. לצערי, אלוהים בושש לשאול אותי לאיזו משפחה ברצוני להיוולד, ואם בכלל חפץ חיים הנני... בעל כורחי הטילני לתוך הרפש הטובעני-תובעני הזה, ועוד ביקש ממני לשחות...

טוב, אם אין לנו שליטה על המשפחה לה אנו נולדים, הרי שיש לנו שליטה מלאה על המשפחה אותה אנו בוחרים להקים. אז אנחנו מקימים משפחה, חיים את חיי השגרה שלנו עם בעיותינו הקטנות, שמחים בחלקנו הצנוע - עד שהכול יכול מתערב שוב. זה בערך מה שקורה לשירה, גיבורת הספר, שהמשפחה שלה מתפרקת בלי שיש לה בדל שליטה על הקריסה הזו: אחיה ואביה נפצעים בפיגוע, אימה נפטרה מסרטן ובעלה בוגד בה.

הרומן, שנכתב בגוף ראשון מפיה של שירה, מביא את סיפור התמודדותה עם המצב הכל כך קשה שנכפה עליה. הוא כתוב בצורה רגישה, אנושית, באופן שמיטיב לבטא את רגשותיו של אדם שכל עולמו קרס עליו. ועדיין, אין זהו ספר קודר. אמנם הרגשות העיקריים שמפעפעים בו הם של עצב, כעס ותסכול, אך טמונים ברומן גם הרבה אופטימיות, תקווה ואפילו חוש הומור. משפט אחד מלא תקווה שנחרט בזיכרוני: "לאט לאט העולם נצבע בצבעים נוספים פרט לאפור, ואלה הלכו והתבהרו. השמש חזרה לזרוח, השמיים היו כחולים שוב, לקראת הסתיו יכולתי לראות את צבעיהם המשתנים של העלים".

דרך ההתמודדות של שירה ומשפחתה עוררה בי עניין מיוחד בשל היותם אנשים דתיים. לא הייתה אחידות בדרך קבלת הדברים: בעוד שאביה קיבל את הדין בהכנעה, ברוח איוב של "אלוהים נתן, אלוהים לקח", הרי ששירה קוראת תיגר על הסדר האלוהי: "כעסתי על אלוקים. כעסתי שהוא אינו מראה לי את הדרך. שוחחתי איתו. רבתי איתו. הזהרתי אותו שגם אני יכולה לנטוש".

החיסרון הבולט של הספר, לדעתי, טמון בפשטותו (אולי פשטנותו) הספרותית: הוא נעדר תחכום, התיאורים והמטאפורות עניים, והתובנות (ויש כאלו) נאמרות במפורש ולא מובאות בין השיטין.

כתבתי שהסופרת מצליחה לשזור מעט חוש הומור בסיפור הקשה, וכדי לסיים את סקירתי בנימה משועשעת, אספר לכם על הסצנה שבה אחיה של שירה, זה שסבל מפגיעת ראש, מסביר לכרטיסן ברכבת שכרטיס האזרח ותיק שהוא אוחז בידו הוא בשבילו ובשביל התיק שלו...

דן יוספן