לא ארץ לזקנים
לא ארץ לזקנים. מאת: קורמאק מקארתי
בספרות יש פתגם ידוע שאומר ״אל תשפטו ספר לפי הכריכה שלו״. במקרה של הספר הזה מומלץ לא לשפוט אותו לפי הכותרת שלו. מי שקורא רק את הכותרת עלול לחשוב שמדובר בקומדיה על ארץ ללא זקנים אך הכותרת הזו שלקוחה משירו של וילאם ייטס טומנת בחובה אמת הרבה יותר אפלה ומתקשרת ישירות לליבתו של הסיפור.
העלילה מתחילה עם אדם פשוט בשם לואלן מוס שבמהלך ציד צבאים נתקל בשרידיה של עסקת סמים שהשתבשה. בעודו בוחן את ערימת הגופות במקום הוא נתקל בתיק שבו יש שני מיליון דולר. מוס לוקח את הכסף ובכך מעיר ממרבצו את האנטגוניסט הטוב ביותר שנכתב בספרות המאה- 21.
אחד הדברים הקשים בספרות היא ללכוד את הזדהות הקורא על אחת כמה וכמה שהדמות היא האנטגוניסט. מקארתי לא רק ברא כאן את דמות הרשע המושלם אלא הצליח בכתיבה נפלאה ללכוד את הזדהותו של הקורא.
אך התחכום של מקראתי לא מסתיים בקרב פשוט בין טוב ורע. המבנה הסיפרותי שבנוי משני קולות, האחד מספר חיצוני והשני מסופר בגוף ראשון מפיו של השריף טום אד בל. הזגזוג הזה לא רק יוצר סיפור מותח מאין כמוהו אלא גם טוענת ערך מוסף לסיפור ומהדהדת בין הדמויות את נושא המוסר. כך הוא גם מצליח להציב מראה לא פשוטה מול הקורא עצמו.
כתיבתו של מקארתי מזכירה פה כמעט תסריט לסרט. תיאורים מדויקים בלי הרבה חיבוטי נפש עם המון פעולות. הבחירה למקם אותו בסוגת המערבונים – סוגה שטבועה עמוק בתרבות האמריקאית – מאפשרת לו גם להעביר ביקורת על החברה האמריקאית ומזכירה ברוחה את סרטיהם של האחים כהן. לא מפתיע שצמד הבמאים המפורסם הפך את הסיפור הזה לסרט עטור פרסים שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר בשנת 2008.
״לא ארץ לזקנים״ הזניק את הקריירה של קורמאק מקארתי מסופר מעולה למועמד לפרס נובל. זהו לא רק ספר ש״חובה לקרוא״ אלה אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו במאה ה-21.
כתבה: רעות פלדמן.
