זאת שהיתה כאן קודם

זאת שהיתה כאן קודם. מאת:  ג'יי-פי דילייני 

לביטוי "ביתי הוא מבצרי" יש משמעות חיובית, אבל כאן הוא מקבל תפנית חדה ואפלה. לפנינו בית חדשני שנשלט כולו על ידי מערכת חיישנים מתוחכמת, בית שמהווה יצירת מופת אדריכלית מאבן בהירה וזכוכית מלוטשת, אבל תוכנן על ידי אדריכל מטורלל שכופה על דייריו חוקים נוקשים ואיסורים מוזרים ומעביר להם מבחנים פסיכולוגיים טרם כניסתם למגורים ואף במהלך שהייתם בבית. בית רגיל מושפע מאופיו של האדם שמתגורר בו ומשקף את אישיותו, אך האם בית שונה ומשונה שכזה יכול לעצב מחדש את אישיותם של האנשים שמתגוררים בו? ואולי מי שעיצב את הבית, הוא זה שיגרום לשינוי גם בדפוסי התנהגותם של הדיירים, ואולי מוטב לומר – הדיירות? שכן שתי גיבורות הספר הן דיירות שגרו בבית, ושתיהן ניהלו מערכת יחסים רומנטית עם אדריכלנו, שהוא כמובן חתיך שרמנטי כובש לבבות. שתיהן נפלו קורבן למשחקי שליטה ביזאריים שלו, בבית בכלל ובחדר המיטות בפרט, והדיירת הקודמת בבית מתה בנסיבות חשודות, ממש כמו אשתו ובנו של האדריכל היפיוף שלנו, שקבר את יקיריו  מתחת לבניין המפואר שלו. מטורלל כבר אמרתי?  

הספר נכתב בגוף ראשון, משתי נקודות מבט שונות, בזמנים משתנים ובפרקים מתחלפים. זו של ג'יין, הדיירת הנוכחית בבית, וזו של אמה, הדיירת המנוחה שהייתה שם קודם. שתיהן כותבות באותו סגנון כתיבה בדיוק, כשבגב הספר נכתב שג'יין ואמה דומות מאוד בגיל ובמראה החיצוני ושג'יין חוזרת על אותם דפוסי התנהגות של אמה. האם סגנון הכתיבה הזהה שלהן מעורר בעיה של חוסר אמינות או שמא מדובר בטריק מכוון שמטרתו לכוון את הקוראים לכך שיתברר בסופו של דבר באותה אישה? ואולי, בהפוך על הפוך, טריק ממזרי במיוחד שמטרתו לכוון רק לכאורה את הקוראים לכך, כשלמעשה באמת מדובר בשתי נשים שונות?

החיסרון הבולט של הספר, לדעתי, נעוץ באורכו, 400 עמודים תמימים. תמימים? לא תמימים בכלל, וחלקם חוזר על עצמו שוב ושוב עם התרחשויות ותיאורים, לעתים ארוכים ומייגעים, אלה שהיו כאן קודם.

מילה טובה לשם הספר ולסוף שלו. בנוגע לשם, לא מה שנראה על פניו. בנוגע לסוף, הפרק הקצרצר שחותם את הספר, אחרי שזהות הרוצח כבר נחשפה, מקורי ושנון. ומילה טובה במיוחד לסופר, בהדגשת סופר ולא סופרת, שמצליח להיכנס לעורה של אם שילדה עובר מת ושמתחבטת בשאלה של גידול ילד עם צרכים מיוחדים. הסופר מצליח לתאר את רגשותיה ומחשבותיה בגוף ראשון בצורה מרגשת ומצמררת, בעיקר בכל מה שנוגע ללידה השקטה. ברשימת התודות בסוף הספר נמצא שני פרטים מעניינים שיכולים להסביר את הכתיבה המשכנעת והאמינה: הראשון הוא שלסופר יש בן שסובל מתסמונת ג'וברט, שגורמת לאיחור בהתפתחות ולפגיעה קשה במערכת העצבית. הפרט השני והמשמעותי יותר, שעשה לי צביטה קטנה בלב, הוא שאשתו ילדה עובר מת. אני חושב שההתנסויות הקשות הללו תרמו בצורה מכרעת לכתיבה האותנטית, בעיקר הצלקת הנפשית (ולא רק נשית...) שהותירה הלידה השקטה. הסופר הקדיש את הספר לזכרו של הילד שאמור היה להיות לו, והצביטה שחשתי הפכה לדקירה.